עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> תיאטרון >> תיאטרון רפרטואר >> "מֶרסְיֶה וקַאמְיֶה" (פרמיירה עולמית)

מֶרסְיֶה וקַאמְיֶה (פרמיירה עולמית)

סמואל בקט
תיאטרון החאן, ירושלים, 1979.

תרגום מצרפתית – מולי מלצר
עיבוד ובימוי – מיכל גוברין
תפאורה ואביזרים – דורון ליבנה
תלבושות ואביזרים – ענת פלנקר
עיצוב תאורה – בן-ציון מוניץ
הדרכת תנועה – רפי גולדווסר
עיצוב תוכניה וכרזה – רפי אתגר

התפקידים:

המספר; ואט – אהרון אלמוג
מרסיה – ששון גבאי
קאמיה – אבינועם מור-חיים
השומר – שלום קינן
האדון בפארק – דני מוג'ה
הלן – נטע פלוצקי
מאדן – אורי אברהמי
מנהל האכסניה גאסט – שלום קינן
ז'ורז' הבארמן – אורי אברהמי
תרז – נטע פלוצקי
קונר – דני מוג'ה
השוטר – דני מוג'ה

 

"המסע של מֶרסְיֶה וקַאמְיֶה, אני יכול בהחלט לספר עליו, אם ארצה, הרי הייתי אתם כל הזמן. מבחינת התנאים זה היה מסע די קל, בלי צורך לחצות ימים או גבולות, דרך אזורים מעוטי חתחתים בדרך כלל, אם כי צחיחים פה ושם. הם נשארו בבית, מרסיה וקאמיה, כזה מן מזל לא יאומן היה להם."
(סמואל בקט, מרסיה וקאמיה, מולי מלצר (תרגם מצרפתית), ירושלים: אדם מוציאים לאור, 1979)

מרסיה וקאמיה נכתב בפתח "התקופה הצרפתית" של סמואל בקט בשנת 1946, שנתיים לפני 'מחכים לגודו', אך פורסם רק ב-1970. בקט עצמו קרא לספר "רומאן". אך למען האמת, 'מרסיה וקאמיה' הוא מעין "בן-תערובת", משהו שעל הגבול שבין רומאן ומחזה. בתוך התפתחותו הספרותית של בקט, זה הוא רגע מעניין: עד אז חשב עצמו בקט קודם כל לסופר פרוזה, ובאמת מצויים כבר במרסיה וקאמיה יסודותיה של הפרוזה הבשלה שלו, שבאה לידי שלמות בטרילוגיה; אך באותה מידה ברורים ביצירה זו גם המרכיבים התיאטרוניים: הדיאלוגים – בין שתי דמויות או יותר – בנויים כ'סצנות' לכל דבר, ואת התיאורים המדויקים של תנועות הגוף וההבעות ממש 'מתבקש' לתרגם להוראות בימוי. 'מרסיה וקאמיה' עומד שלב אחד לפני מחכים לגודו מבחינת דרגת ההפשטה שלו. במרסיה וקאמיה עוד נודע לנו פה ושם משהו, אמנם לא הרבה, על חיי הגיבורים בעבר, ופרטים שונים קושרים את מקום העלילה של הסיפור למקום מסוים; כנראה לדאבלין וסביבותיה. כמו ולאדימיר ואסטראגון, כבר מרסיה וקאמיה יודעים שלחיות ממש – זה לא בא בחשבון; כל מה שאפשר זה רק לשחק קצת ב"לחיות" עד ש"כל העסק הזה סוף סוף ייגמר".
(קטע ערוך מתוך "על מרסיה וקאמיה" מאת מולי מלצר (תרגם את הרומאן לעברית), הופיע בתכניה של מרסיה וקאמיה) 


הצגת הרומאן על בימת "החאן" מנסה להדגיש את המתח בין שני סגנונות הכתיבה של סמואל בקט – הפרוזה והדראמה. על הבמה מתרחשות בעת ובעונה אחת שתי הצגות, זו בצד זו, זו תלויה בזו: מסעם רב התלאות של מרסיה וקאמיה, ובצידו מעין מונודראמה של אותו "שלישי" "שהיה איתם כל הזמן", who "was with them all the time"אשר נמצא איתם על הבמה במשך כל זמן ההצגה ועורך מסע רב-תלאות ב"מרתפי זכרונותיו". הגשמתו על הבמה של מתח זה מדגישה עד כמה שונה דמות המספר הבקטי מזו של המספר המסורתי. הוא אינו מפעיל את הדמויות וגם אינו "כל יודע"; מרסיה וקאמיה משליכים את יהבם על חפציהם, ההולכים ופוחתים, בעוד שהוא נאחז במילים, אשר תלכנה ותתפוררנה בפיהם של המספרים ברומאנים הבאים של בקט.
המספר, מרסיה וקאמיה עוברים תהליך מקביל של שקיעה, עד לעצירת התנועה הנרמזת בסוף ההצגה:
"זה כל היום כך, מן הטיק הראשון עד הטאק האחרון, או נניח מן השלישי עד השני-לפני-האחרון, כי בכל זאת לוקח לו זמן, לטאם-טאם הזה בחזה, לקרוא לנו אל החלום, ולוקח לו גם זמן לשלח אותנו משם. ובינתיים השאר יישמע, גרגר דוחן נופל יישמע, אתה רק פונה לאחור והנה אתה שם, כל פעם יותר ויותר קרוב, כל החיים יותר ויותר קרוב. שמחה בכפיות של מלח, כמו מים להולכים למות מצמא, וגסיסה קטנה ונעימה במנות של בית-מרקחת..."

But all day that is how it is, from the first tick to the last tack, or rather from the third to the antepenultimate, allowing for the time it needs, the tamtam within, to drum you back into the dream and drum you back out again. And in between all are heard, every millet grain that falls, you look behind and there you are, every day a little closer, all life a litter closer. Joy in saltspoonfuls, like water when it's thirst you're dying of, and a bonny little agony homeopathically distilled, what more can you ask?

סיפורו של המסע, ההולך ודועך, מתהדהד הלוך ושוב בין המספר והדמויות, כתנועת מטוטלת אשר הולכת ומתקצרת עד אין-סוף – התנועה המהותית לעולמו של בקט.
יותר מכל אמצעי בימתי אחר הודגשה בהצגה זו התנועה. המילים משמשות לפרקים רק ליווי חיצוני לתנועות, ההופכות לתרשים הממחיש את תנודות התודעה. מול ריקנות הבמה ותמצית התנועה מהווים החפצים והתלבושות הישנות פיסות של חיים גולמיים. הליווי המוסיקלי היחיד בהצגה הם הרעשים הבוקעים מצעדיהן של הדמויות, מקולותיהן, מרגעי השקט, וממקצב התנועה, ואילו התאורה הפותחת וסוגרת חליפין את האופק מעל למסלול התנועה, משקפת את התנודות הלא פחות קפריזיות של הנוף, של העולם הפיזי, שממנו מרסיה וקאמיה אינם מצליחים להיחלץ, כדי לצאת סוף סוף למסעם.
(קטע ערוך מתוך "על ההצגה" מאת מיכל גוברין. הופיע בתכניה של "מרסיה וקאמיה") 


בצד הדיאלוגים של צמד הנוודים, מתפתח עולמו של המספר. המספר העליז, בוקע מתוך עליזותו אל תוך מונולוגים המבטאים את פחד המוות שלו, ואת כאב קוצר הזמן: "יותר מדי קצר בשביל שיהיה כדאי להתחיל, יותר מדי ארוך בשביל לא להתחיל בכל זאת, הנה זהו הזמן שלהם, כלוב הברזל של השעות".

So short it is not worth their while beginning, too long for them not to begin, that is the time they are pent up in, as cruelly as a Balue in his cage

הפטפטת שלו מתגלה כתכסיס מגרש פחדים. המספר ב"מרסיה וקאמיה" נקלע אל מצוקת מילים; כאשר הוא חש כי מילותיו קטנות מכדי לשאת את התחושות, הוא גוער בעצמו "לגמור כבר את הבבל"ת הזה". [כאן לא מצאתי את התרגום אז הבאתי משהו מקביל] What stink of artifice הוא מתאמץ להיות מפוכח, בלתי הוזה, ואם הפליג חלילה פתאום בתיאור הערבה אליה מגיעים מרסיה וקאמיה, עד כדי להביע משאלה: "זה המקום שבו היית רוצה לשכב, בתוך גומה מרופדת היטב בשיחים יבשים, ולהירדם, בפעם האחרונה" – הוא ממהר לשלוח הערה, שנלקחה כאילו מדף טיוטה: "סוף הקטע התיאורי".

It is here one would lie down, in a hollow bedded with dry heather, and fall asleep, for the last time End of descriptive passage

(מתוך: שרית פוקס, "אדם לחפציו נולד", ימים ולילות, 23.3.79)


"כשרונה של מיכל גוברין, שהוכח כבר בהצגות קודמות שביימה ("המהגרים" של מרוז'ק הייתה הצגה מרשימה בהחלט) הוא ביכולתה לעצב תמונות פלאסטיות להפליא, להכתיב לגיבורי הצגתה תנועה ריטמית-פנטומימאית שהטקסט הוא שמשלים אותן ולא להפך. וכך נוצרת שלמותה של ההצגה ושלמות העברתה של הבשורה הבקטית."
(מתוך: חוה נובק, "מרסיה וקאמיה כבר חיכו לגודו", דבר, 15.4.78)  


"זו בכורה עולמית של ספר שהפך למחזה, בידי מיכל גוברין. ואמנם, היוצקת מכלי אל כלי, המשלבת עיבוד בבימוי, הצליחה מעבר לכל המשוער. לא זו בלבד שאנו רואים הצגה של ממש, לא זו בלבד שרוחו של בקט שורה עליה, אלא אין אנו חשים שיד שנייה התערבה בדבר והעבירה אותנו מסוג אל סוג, מספרות אל הדראמה, אל הבמה... אניני הטעם, חובבי התיאטרון הטוב, יבואו [בהצגה זו] על סיפוק די נדיר." (מתוך: דב בר ניר, "'מרסיה וקאמיה' בחאן הירושלמי", דבר, 22.3.79) 


"תיאטרון "החאן" הירושלמי יכול לזקוף לזכותו את ההצגה המתורגמת המעניינת של השנה "מרסיה וקאמיה", שהיא גירסא מוקדמת למחכים לגודו של סמואל בקט. הרומאן זכה כאן לעיבוד ולבימוי טובים מאוד של מיכל גוברין, העומדת לתפוס את מקומה ברשימת הבימאים המוכשרים בארץ."
(מתוך: יהודית אוריין, "מחזה מקורי אחד על כל 100 אלף צופים", ידיעות אחרונות, 21.9.1979)

מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים