עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> תיאטרון >> עיבוד ובימוי של תיאטרון נסיוני יהודי >> "ואריאציות על בוקר"

וריאציות על בוקר

מצודת מגדל דוד, ירושלים, 1980

בחלקו הראשון של המופע שני מחזות קצרים מאת סמואל בקט: נשימה ומערכה ללא מילים מס' 2.
בחלקו השני של המופע יצירה קבוצתית על פי הטקסט של תפילת-שחרית המסורתית.

תרגום, עריכה ובימוי – מיכל גוברין
תפאורה ותלבושות – עדה המאירית
תאורה – יורם בן-יאיר
ביצוע טכני – שאול בר-נחום, פרנק גמפל
משתתפים: תלמידי סדנת ההפקה של החוג לתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית.

שלושת קטעי המופע "ואריאציות על בוקר" הם ביטויים שונים, ואולי אף מנוגדים, ליקיצה, לראשית היום. שלושתם מצויים על קצה גבול הביטוי התיאטרוני.
בשני הקטעים מאת סמואל בקט, נשימה ומערכה ללא מילים מס' 2, מופקעים המשחק, החלל והזמן ממסגרותיהם הקונבנציונאליות. הקטע הראשון מתבצע ללא משחק כלל – זה הוא קטע לבמה מכוסה פסולת ומכשיר הקלטה; בקטע השני ההתנהגות האנושית עוברת רדוקציה לסדרת פעולות מכניות. משך הקטע הראשון – נשימה – הוא כמשך נשימה אחת, ובמערכה ללא מילים מס' 2 מוכפלת יחידה יסודית זו לטור של פעולות, השב וחוזר על עצמו, כחזרת הנשימות על עצמן וכחזרת הימים על עצמם, מהיקיצה השינה והתפילה, הנקטעת עם סיום הקטע.

נקודת המוצא לעבודה הקבוצתית על פי תפילה שחרית הייתה קו הגבול שבין משחק ותפילה: היחס שבין אדם –ותפקיד לעומת אדם – ואדם בתפילה; היחס שבין פניית השחקן לקהל, לעומת פניית האדם תוך כדי תפילה.
מבנה המופע – התרחשות קבוצתית בלתי אחידה ובו-זמנית, המתבצעת בחלל אחד עם הקהל, מוצאו במבנה תפילת היחיד בציבור, בתפילה היהודית. המופע דומה גם לפנים שונות של אותן מילות תפילה קבועות על פי פירושים שונים, או כפי שהם משתקפים במצבי רוח שונים של המתפלל. במופע הם מתבצעים בעת ובעונה אחת, כבתודעה רב-שכבתית, או כבדף מפורש של סידור.
עלילת ההצגה נבנתה על פי רצף תפילת השחר שבסידור התפילה, ונעה מתפילת "מודה אני" עם יקיצה, מבעד לנטילת הידיים, הקימה עם ברכות השחר, ועד ההתעטפות בטלית וקריאת פרשת העקידה. במקביל לביטויים המסורתיים ליקיצה ולעמידת האדם לתפילה יצרו המשתתפים תוך כדי שיחות ואימפרוביזציות, את ביטוייהם האישיים לרגעים אלה, בדומה לפירושים השונים לתפילות, לכוונות התפילה, או למחשבות האישיות העולות כל פעם מחדש אצל המתפלל. הקהל ישב במפוזר, בין המשתתפים, ובעצם הוזמן לתפילת היחיד בציבור, של המבצע שלידו. רק לקראת הסוף, עם פרישת יריעת בד מוארת כטלית מעל כל החלל, הפך הציבור כולו, משתתפים וצופים, לקהילה בתפילה. 


קהל הסקרנים שהתאסף כדי לצפות ב"ואריאציות על בוקר" יושב במרוכז באמצע החדר. האורות כבים, וארבעה זרקורים מאירים על תפאורה בנאלית. אך לפתע מגיחות מתוך השקים ארבע דמויות לבושות לבן, שערן מוצמד לרקות בגרבי ניילון וכולן מביטות קדימה בפחד. הן מוציאות מכיסן צלוחית גלולות, בולעות אותן, נועלות נעליים ולובשות את החליפה. אחר כך הן חובשות את הכובע ומוציאות מכיסן גזר, אוכלות גזר, יורקות אותו ומתחילות לסחוב את השק שממנו יצאו – לצאת לעבודה. כעבור מספר דקות הן חוזרות, מתפשטות, חולצות נעליים, מורידות את הכובע, מסדרות בערמה את הבגדים, מתפללות – ונכנסות בחזרה לשק, לישון.
במערכה השנייה מגיחות ארבע דמויות אחרות מארבעה שקים אחרים, ומביטות סביב במבט אופטימי. גם הן מתלבשות, בולעות גלולות ואוכלות גזר. גם הן מתפשטות לבסוף והולכות לישון. כמו כולם.
כשהאורות כבים, הקהל מתבקש לעלות אל מגדל דוד. ההליכה למעלה דומה לעלייה לרגל. שוב מתיישבים, הפעם על רצפת המגדל. האורות כבר כבויים, ורק נרות מאירים על דמויות לבנות, הלבושות הפעם ככוהני-מקדש שמדקלמים תפילת שחרית. ואז, בין התפילות, נשמע פתאום טקסט ישראלי, טבול במילים צבריות טיפוסיות של שיח עם אלוהים: "אתה יודע שקשה לי להקריב", קוראת סטודנטית אחת לאלוהים. "למה, למה עשית לי את זה?", זועק סטודנט אחר בין תפילה לתפילה.
"התיאטרון המערבי נוצר מהתרבות הנוצרית", מסבירה מיכל גוברין, שביימה את הואריאציות. "אם אנחנו רוצים לעשות משהו, צריך לנסות להוציא את זה מהפולחן שלנו". וכך, במשך החודשיים של החזרות ישבו מיכל גוברין ותלמידיה במגדל-דוד, למדו בעל פה את התפילה והמציאו לצידה מעין "אנטי-תפילה", הדומה לסידור שיש לו פירושים כמו תלמודיים או קבליים. הפירושים הורכבו מאסוציאציות אישיות של המשתתפים שנאמרו בקול רם, ולזה נבנה במקביל קטע של מונולוגים. אלה נאמרו לפני התפילה, כשמטרת כולם הייתה להראות כי התפילה לא תמיד מובנת מאליה, ולאדם המודרני יכולות להיות לא מעט שאלות ותהיות לגביה.

(קטע ערוך מתוך "בקט אוכל גזר" מאת נאווה בלוך, הכתבה התפרסמה בדרבּן: שבועון סטודנטים, 7.7.1980) 

מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים