עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> תיאטרון >> תיאטרון רפרטואר >> "המהגרים"

המהגרים (ההצגה זכתה בפרס מרגלית, 1977)

סלאבומיר מרוז'ק
תיאטרון החאן, ירושלים, 1976.

תרגום ובימוי – מיכל גוברין
מוסיקה – יוסף טל
תפאורה ותלבושות – משה שטרנפלד
תאורה – בן-ציון מוניץ
תנועה – רות זיו-אייל

משתתפים:
שבתאי קונורטי
אבינועם מור-חיים

סוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים. המערב של תקופת השפע הכלכלי מושך אליו מליוני מהגרים פועלים. ספרדים, פורטוגזים, איטלקים, יוגוסלבים, טורקים, פולנים, יוונים, ערבים. הם חיים במעונות זולים; בחדר אחד ישנים לעתים שמונה-עשר איש בלילה ועל אותן המיטות ישנים ביום שמונה-עשר עובדי לילה אחרים. הם עובדים בעבודות כפיים שחורות בלי כל תנאי הגנה סוציאליים, גם במדינות הדמוקרטיה הנאורות ביותר. באותו זמן, מגיע אל המערב גל של אמנים, אנשי רוח ומדענים ממזרח אירופה, ביניהם רומן פולנסקי, מילוש פורמן, יאן קוט, קונדרה, סולז'ניצין, מסטיסלב רוסטרופוביץ'... ורבים אחרים, שביניהם גם סלבומיר מרוז'ק עצמו.
על רקע זה מתרחשת עלילת המחזה "המהגרים". שני מהגרים בני אותה ארץ, מבלים יחד את ליל השנה החדשה; ארץ מוצאם יכולה להיות אחת מיני רבות. ומקום מושבם בהווה הנו אחת מערי הבירה הגדולות במערב, במרתפו של בית מגורים רב קומות.
האחד מהם, תת, איכר שיצא למערב "לעשות כסף". והשני, אא, אינטלקטואל וסופר. האחד הנו עבד לשאיפותיו החומריות, השני מונע לכאורה על ידי תחושה של שליחות לכתוב ספר על מצב העבדות של האדם, ספר שיהיה המפתח לחירות.
בעימות הקוטבי שבין שתי הדמויות, הן נחשפות לאורך המחזה שכבה אחרי שכבה, עד שהן עומדות לרגע עירומות מכל מסכות העמדת הפנים העצמית ומגדלי חלומות השווא, נכוחה מול כל בעיותיהן הבלתי-פתורות – בעיית התלישות, חוסר יכולת ההתקשרות בין בני מעמדות שונים, ושאלת ההצלחה או הכישלון, הניצבת בפניהם ברגע זה של גילוי לב.
איזו מהן גוברת?
אם יש במחזה אלמנטים אוטוביוגרפיים, אשר יוכלו להנחות בתשובה, הרי הם מצויים בשני הקטבים האנושיים. באינטלקטואל, איש הרוח, אך לא פחות באיכר, הנאחז ברגעי המועקה בערכים בלתי מעורערים של הומניות ושורשיות ארצית.


מרוז'ק מסיים את המחזה בדבריו של האינטלקטואל, אא:
"הכול יהיה טוב ואמיתי... העבודה תעניק לחם, והחוק – חירות. כיוון שהחירות תהיה חוק, והחוק חירות. האם לא כולנו מחפשים זאת? לא? שואפים לכך? ואם לכולנו מטרה משותפת, אם כולנו רוצים את אותו הדבר, מה מונע מאיתנו ליצור חברה, חברה טובה, נבונה... אתה תחזור, ולעולם לא תהיה עוד עבד. לא אתה ולא ילדיך...
(תת מתחיל לנחור, ברעש רב. אא מסתובב על צידו ופניו אל הקיר. כתום רגע מתערב קול נוסף בנחירותיו של תת, בתחילה קול חרישי, ואחר כך יותר ויותר חזק: קולות התייפחות, התייפחות מזעזעת, קורעת לב)".
אין זה בהכרח וידויו של המחבר.
תשובה, (במידה ויש לחפש כזאת), נעוצה אולי, בעצם ניצבותם על הבמה של שתי דמויות, שני שחקנים, שני בני אדם, המזכירים את אותה התשובה אשר יכולה לנבוע ממה שהינו מפגש אנושי, ממה שהוא אולי – הדיאלוג.


בפינה האפלה של המרתף הטחוב מוצגת הטרגיות הכלל-אנושית של מהגרים עקורים. לכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לעזוב את מולדתו. האיכר הגיע כדי לעשות כסף; הוא עירום ופרקטי, ומנצל את החולמניות של האינטלקטואל כדי לאכול, לשתות ולעשן על חשבונו. הוא בשום פנים ואופן אינו מסוגל לתפוס את העולם של האינטלקטואל; אינו מבין לשם מה הוא מתאמץ לכתוב על עולם הטינופת: "בשביל מה זה טוב?" הוא שואל. האיכר מסרב להשתכנע באני-מאמין של הסופר, שטוען כי "לאנשים יש צורך באמת": "לא מגעילה כמו שלך", הוא עונה לו.
שני השחקנים מצטיינים במשחקם, הן בבדידותם והן בשעבודו של כל אחד מהם בהתאם למעמדו. אבינועם מור-חיים משחק את האיכר במלוא טמטומו וערמתו במסגרת הצרה והאינטימית של שני השותפים במרתף; הוא מוכן עד נשימתו האחרונה להגן על הרכוש שצבר, אולם למן הרגע שבו מתבררת לו עבדותו במילים "...וככל שיהיה לך יותר כסף, כך תרצה עוד. השנים תעבורנה ועדיין תדחה את רגע החזרה, עדיין תעבוד ותחסוך..." – הוא מגיע לידי איבוד הדעת כמעט, ואז צומחת ממקום כלשהו ועולה הכמיהה לשורשיות.
שבתאי קונורטי שמשחק את האינטלקטואל, מצליח להתגלגל בטבעיות משכנעת לתוך הדמות שהוא משחק. הוא יודע להפליא את פרטי האנטומיה של הבדידות; הוא יודע להשיח את עצמו. לכאורה הוא מונע על ידי שליחות לכתוב ספר על מצב העבדות של האדם, אך למעשה הוא שבוי במעגל הקסמים שהוא יצר בעצמו. בבריחתו ממולדתו הקומוניסטית חדל אמנם להיות עבד, אך בארץ החופשית איבד את האידיאל להיות חופשי: הנושא איבד את חשיבותו.

(קטע ערוך מתוך: "המהגרים בחאן הירושלמי" מאת שמעון קאנץ. הכתבה התפרסמה בלעצטע נייעס, בתאריך 6.3.1977)


"התמודדות עם מחזה קאמרי, שבו פועלים שני שחקנים בלבד... קשה מעצם טיבו לפיצוח בימתי. מיכל הצליחה גם כאן, יותר אולי ממה ששיערה. כך התרשם גם חבר השופטים של "פרס מרגלית", שקבע בנימוקיו כי: "עבודת ההכנה של מיכל גוברין ודבקותה במטרה – הרימו תרומה ראשונה במעלה ליצירתו של תיאטרון מרתק, עתיר גוונים ודקויות".

(מתוך: עמליה ארגמן, "ההנאה הגדולה ביותר בעבודה בתיאטרון – היא לעסוק בבני אדם...", ידיעות אחרונות, 7.6.1977)

מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים