עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> תיאטרון >> תיאטרון רפרטואר >> "בית המלאכה"

"בית המלאכה"

ז'אן-קלוד גרומברג:
הבימה, תל-אביב, 1981.

תרגום ובימוי: מיכל גוברין
תפאורה: משה שטרנפלד
תלבושות: גניה מלכין
מוסיקה: יוסף טל
תאורה: מיכאל ליברמן

המשתתפים:
ליאון – שמואל סגל
הלן, אשתו – רחל שור
סימון – דליה פרידלנד
מאדאם לורנס – עדה טל
ז'יזל – יעל דרויאנוב
מארי – מיקי קם
מימי – עדי לב
גהץ ראשון – רולף ברין
גהץ שני – איציק סיידוף
מקס – מישא נתן
ילד – שלומי אלמגור; דקל גרנית; רוני חן; בועז פרלמן
שיר – רנה מוקדי

תיאטרון הבימה, הצגה ראשונה : 27.6.1981

המחזה מתרחש במרכז פריס, בבית-מלאכה לקונפקציה של מהגרים יהודים ממזרח אירופה, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1945 ו-1952. המחזה נפתח בבוקר סוף חורף, חודשים מעטים אחרי שחרור פריס. לפני זמן לא רב פתחו מחדש ליאון והלן את בית-המלאכה. כעת הם מעסיקים את מאדאם לורנס – אשת השוטר, ז'יזל – שנדמה שהגיע לעבודה ישר מתוך הרומנים של זולה, מימי – הצעירה התוססת, הפריזאית כל כך, ומארי – מלאת הנעורים והצחוק שחולמת רק להתחתן ולהסתדר בחיים.
בבוקר בו מתחיל המחזה מתקבלת לעבודה סימון. יהודיה צרפתייה שבעלה, שהיה "חסר נתינות ממוצא רומני", נשלח למחנות ההשמדה ב-43 והיא נשארה עם שני ילדים קטנים. אך העולם כמנהגו נוהג, והחיים ממשיכים; מארי מתחתנת ונכנסת להריון, מאדאם לורנס משלימה עם מה שיש. ז'יזל מתבגרת יותר ויותר, ומימי חיה עד כמה שאפשר את חיי השעה. ומתחת לשטף החיים הצבעוני הזה, ממשיכים היהודים להטליא את חייהם הקרועים. מנסים, ללא הצלחה, לאחות את הקרע שנקבע ביניהם ובין החברה שבתוכה מצאו מקלט. סימון אינה משלימה עם גורלה. במשך שנים היא מחכה לשובו של בעלה ממחנות ההשמדה, עד שבשיחה מלאת רוך מנפץ הגהץ הראשון, ניצול המחנות, את תקוותה.
בסיום המחזה, ב-1952, צועדת אירופה לקראת עתיד חדש. בתי-המלאכה הקטנים הפכו לעסקים גדולים, המשווקים על פני כל מערב אירופה. תקופת הצנע נגמרה, מתחילה תקופת השפע. החיים חזרו למסלולם הרגיל. או כמו שאומר ליאון: "הכול כל כך בסדר בכל מקום. זה כבר לא התקופה של אחרי המלחמה, זה שוב התקופה של לפני המלחמה. הכול שוב פעם נורמלי לחלוטין".
אבל מתחת לחיים החדשים הפצעים שנדחקו מעולם לא הגלידו. הלן רק הקשיחה כלפי חוץ את אשמתה, את כאבה, את ערירותה. הגהץ הראשון עזב ללא הסבר, את הוויכוח ה"מקצועי" בין ליאון ובין מקס, המשווק, משסעות הזיות שבין שיגעון לבין פיקחון קיצוני למציאות מטורפת, ואז נכנס לבמה הילד, בנה של סימון, אשר בא להודיע שאמו בבית-חולים.
סיום המחזה איננו סוף. הילד שחותם אותו יחיה את המשכו יחד עם כל השאלות הרבות שנשארו ללא מענה. ז'אן-קלוד גרומברג, שהוא אולי אותו ילד, מנסה, בהומור ובחום המיוחדים לו, לפשר בין ההסטוריה ובין האדם השבוי במציאות על כל סתירותיה.

על יהודי צרפת

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס שהוכרזה עיר פרזות. באוקטובר 1940 פורסמה "תקנת היהודים" שקבעה הגבלות להתעסקותם במקצועות רגישים ובשירות המדינה. בין היהודים היו שהרחיקו לארצות-הברית והיו שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון (למשל, רניי קאסן וגאסון פאלבסקי). יהודי פריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה בפריס. היהודים הזרים, כולל יהודי מחוז באדן שגורשו מגרמניה לצרפת, נכלאו במחנות בתנאים חמורים. על היהודים הוטל להתארגן בהשגחת הגרמנים במסגרת "איגוד כללי של יהודי צרפת". באמצע מאי 1941 גורשו ראשוני היהודים ה"זרים" (כ-5,000 איש), באוגוסט עוד 8,000 ובדצמבר כמאה אנשי-רוח.
ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים), מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. עשרות יהודים נפלו בהתקוממות בפריס באוגוסט 1944. ב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זיכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז בן-זמננו לתיעוד יהודי.

(שני הקטעים ערוכים מתוך התוכניה של "בית המלאכה") 


"בימוי רגיש... הישגה העיקרי של הבימאית הוא בעבודתה הדיסקרטית עם קבוצת שחקניות, אשר בהדרכתה היטיבו לא רק לעצב דמויות שונות ומגוונות, אלא גם מסכת יחסים מורכבים ושבריריים... ערב של תיאטרון כן ורגיש". (ירון אליקים, מעריב, 10.7.1981) 


"מלאכת מחשבת... בימוי מדויק מאוד של מיכל גוברין, אווירה של חומרה קפדנית בפרטים, מעניקה להצגה גם חיים וגם יופי... זו עבודה מעוררת כבוד והערכה". (מיכאל הנדלזלץ, הארץ, 15.7.1981)

מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים