עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> מאמרים >> עקבות השואה >> תשליל של עדות - מארק לאוב
 
מארֶק לאוב: תשליל של עדות
מיכל גוברין

מה נותר מילד בן שמונה, שנרצח?
דף-עד: "נמסר בתל אביב, 26.3.1956 על ידי: רינה גוברין" (לשעבר, רגינה פוזר-לאוב),": אישתו" (אלמנתו) "של: לאוב גבריאל. מקום וארץ לידה, פשמישל, פולין, מקום המות, הובניקי ע"י פשמישל. נשוי. מספר הילדים: 1"
בתחתית הדף: "שמות הילדים עד גיל 18 שניספו: מרדכי
הגיל: 8
המקום והזמן שנספו: 14.5.1944, אושביץ"
מרדכי לאוב. מָארֶק.
     דף עדות וכמה צילומים באלבום הקטן העטוף זמש חום רך, הטמון במגרת הלבנים של אמא. בלילות כשנשארתי לבדי, בת יחידה מנישואין שניים, בדירה בקומה השלישית בתל אביב, יד הילדה הקטנה שלי נשלחה אחריו. מוציאה אותו בלב רועם, והבהלה מחשיכה את מראה הילד הנשקף מצילום צהוב, עם עיני שקד מלוכסנות מעט. מחייך מתחת לשער חלק בהיר, מסורק לצד, לבוש במכנסיים קצרים עם כתפיות. עומד בזקיפות בוטה ומבוישת כאחת. מביט בי ישירות, בתנועת פה קטנה, של חיוך או ריכוז, לפני שאמהר בדפיקות לב לטמון את האלבום בחזרה.
    שביבי מילים של אמא בפנים מוארות, "את מארֶק הייתי מוציאה בשלג על המרפסת, שינשום אויר צח. המטפלת היתה מזדעזעת, אבל הייתי מלבישה אותו טוב טוב ומוציאה". או בקול רך, עוטף, "למארק הייתי מביאה גוגל מוגל". מבלי שאדע מהו המאכל עם אותו שם משונה, או שאשער באילו נסיבות איימתניות היתה אמא "מביאה" אותו. וכשנפטרה לפני עשרים וחמש שנה לקחה איתה אמא את פניו של מארק החיים בה, את תנועותיו, את התפרצויות הבכי שלו, והצחוק.
     ועם זאת, הכרתי אותו. מקרוב. דחוקים יחד בחיקה של אמא. רוכנת גם אליו כשהתכופפה לעריסה שלי, שרה בקול הזהב המותך שלה לשנינו בשפה הזרה לי, אהה, אהה, קוֹדְקי דְוָוה... אַי לי לוּ לי, לי לו לה. מגיח לצידי כצל. הבן של אמא. שנים. מבלי שאעז אפילו להגיד, "אחי".
מארק. הילד האהוב של רגינה ושל גוטק לאוב, בעל המנסרות האמיד בפשמישל. בחדר מלא צעצועים בדירה רחבת הידיים, בבניין המודרני, הראשון עם מעלית בכל בעיר. משחק אולי עם הרכבת חשמלית שאבא הביא לו מנסיעה לוינה, והקרונות הזעירים אצים בנשיפה במעלה הגשרים, המחסומים המתרוממים, האגם הקטן, סיבוב הפסים, הרכבת שכל כך חשקתי בדירה הצנועה בשיכון עובדי המדינה בתל אביב כשאבא, פנחס גוברין, בעלה השני של אמא, בנה איתי מכולת עם משקולת זעירה מקרטון ועם קמח אמיתי.
ילד חולם, שובב, מטפס בגינה על גזע עץ הערמון, נאחז בו בידיים חזקות, ברגליו במכנסים הקצרים. "מארק! מארק! איזה שובב אתה!" קוראת אחריו חסרת אונים המטפלת. ודאי היה כזה, כי גם אני טיפסתי על עצי האורן לצד הדשא הצעיר שצמח מתחת לשמיים אחרים בין בניינים לבנים, חדשים, חובקת את הגזע המחוספס, המטיף שרף.
     מעולם לא סיפרה לי אמא איך גוטק נרצח ונתלה בפומבי, או שהורידה אותו, למרות האיסור, מעץ התליה, כדי להביא אותו לקבורה, כפי שנודע לי שנים אחרי מותה. ואיך הגיב אז מארק? האם יצא מחדרו לכניסה לדירה כשצלצל נהג בית החרושת לתוצרת עץ, מחזיק את כובע הקסקסט בין ידיו, ולבסוף מרים את פניו השחורות מפחד אל אמא ואומר, "תלו את פאני לאוב". ואיך מארק מאחורי הגוף המתאבן של אמא, נצמד אליה, והכאב חותך אותו, כמו שברי הזכוכית של המנורה שהוא מפיל כשרץ בחזרה לחדר שלו ממרר בבכי, במחנק שהיה חותך אותי בגרון, כשפתאום התקשה גופה של אמא ובלי סיבה הפנים שלה קדרו. ואיך כשנשארו לבד, נסעו בחיפזון מפשמישל לקרקוב, לסבים שכבר גורשו לגטו? ומה עשה בגטו מארק?
     יום אחד העברתי הרצאה באוניברסיטה בניו ג'רזי. בסופה ניגש אלי גבר עדין בעל פנים פתוחות ומבט חודר ומואר. "גם האמא שלי מקרקוב" אמר. "נדמה לי שהיינו פעם יחד בקיץ בצפת". "אולי." אמרתי, זוכרת את מועקת השיחות בפולנית שאמא ניהלה עם נשים זרות, ואני לידן, ילדה בודדה בבקרים הצחים. "אשאל אותה בטלפון אם הכירה את האמא שלך", הציע. "כן, תשאל". ולמחרת, מגיע אי מייל עם תשובה ממנו, "אימי אמרה שהיא הכירה היטב את אימך. גם מצפת. ואז אמרה, שהיא היתה הגננת של האח שלך בגטו. ובאותה ענייניות סיפרה על המוות הנורא שלו."
כבר בתל אביב, בדירתה של עוזרת הגננת לשעבר בגן הילדים שהתארגן בגטו קרקוב, שמעתי, "אני זוכרת טוב מאוד את היום בו אמא שלך הגיעה לגן. אשה גבוהה, אלגנטית, מחזיקה ביד את מארֶק. 'זה הבן שלי', אמרה, 'הוא זקוק לתשומת לב מיוחדת', הוסיפה, 'עבר עליו הרבה. אבא שלו נרצח'. הילד הזה לא יוצא לי מהראש", אמרה, "את יודעת. יש הרבה ילדים, אי אפשר לזכור את כולם. אבל האח שלך" (רעדתי) "לא יוצא לי מהראש. תמיד מסודר, גבוה מגילו. ילד נבון מאוד. מתפרץ לפעמים בצחוק, ולפעמים בכעס. היה מנהיג את כולם. מה שאמר היו הילדים עושים אחריו."
ובת הדודה הקשישה של אמא, שהיתה בין בני המשפחה הרבים שנדחקו אחרי הגירוש לגטו בדירה אחת, ממעיטה בדיבור, "אני זוכרת אותו... כן... היה ילד גבוה מגילו, נבון מאוד" (אותו ביטוי) "אהב לצייר."
בקופסאות קרטון בארכיון יד ושם, ניירות דקיקים של העתקי נייר קופי, שורות צפופות מודפסות גרמנית. עדות שנגבתה במפלג המשטרה לחקירות פשעי הנאצים ועוזריהם ב-1973 מאימי. בתביעה כנגד אחד ממפקדי גטו קרקוב היא מתארת את האקציה, כפי שראתה מהמחבוא בעליית גג בככר זגודי "שהכנתי לי ולבני". תיאורי זוועה, של אנשים הנדחפים לככר, יריות, גופות מוטלות, חולים מושלכים מחלונות בית החולים לחולים במחלות כרוניות. משפחה שהיא מכירה עוברת, והנאשם מרים לעברם אקדח. את היריה היא לא שומעת, רואה רק את הגופות הצונחות. "לא יכולתי להסתכל באופן רציף", מזנקות אלי מתוך העדות המילים, "כי התחבאתי עם הבן שלי ולא יכולתי לעזוב אותו".
ו    פתאום הם שם. שניהם, בעליית הגג. עם הספרונים שהכינה לו אולי מבעוד יום. מארק, כבר כמעט בן שבע יושב ומחבק חזק את הדובי, כדי שאמא לא תשמע איך שדופק לו הלב, כי בחוץ נביחות וצעקות וילדים בוכים, צורחים. לופת אותו בכל הכח ומנסה לסגור את האוזניים.
ואז, מורדם כנראה בכדורי שינה, הוא מצטנף בתוך תרמיל גב למרות גפיו הארוכים, מטלטל על הגב של אמא באקציה של חיסול הגטו, ששיאה היה המצוד אחרי הילדים. נושאת אותו כך על גופה בצעדה אל מחנה פלשוב, בין מעט הילדים שהוברחו. ואיך בבקרים, כשכל הנשים יוצאות לעבוד במתפרה, בשְטיקֶרַיי, הוא נשאר בצריף הנשים, אולי מארגן סביבו את הילדים האחרים שהוברחו. ובערב כשאמא שבה היא תמיד מביאה משהו. "היא היתה היחידה שסחרה בפרודוקטים, כי היה לה ילד", אמרה לי אֶרְנָה שעבדה איתה בשטיקריי. ושוב חוזר הגוגל מוגל מהביצה שבחשה לקצף דק. וההדים על הקאפו של המתפרה, שגילה את הביצה שרגה לאוב "סידרה", ואיך עמדה מולו, כשאיים שיסגיר אותה לירייה, ובזקיפות הטיחה בו בפני כל האסירות שיתבייש שהוא "בוגד בעמו". ומעגל של שקט מצמרר יורד סביבה, כמו אז, פתאום באוטובוס בתל אביב, כשאמא הטיחה כמה מילים בנהג דן שהשפיל את ראשו בשתיקה. "הוא היה קא-פו" סיננה שתי הברות לא מובנות כשירדנו.
ואז, אחרי שניתנה הפקודה לצוד את הילדים שהוברחו לפלשוב, קראתי בתיעוד שהילדים היו מתחבאים בבקרים בלַטְרינוֹת. (בלטירנות?...) איך שחקו שם? ואיך נתפסו והועברו לקינדרהיים? והאם גם שם, כמעט בן שמונה, התבלט מארק, ילד נבון, שובב? האם סיפר לילדים המקיפים אותו על קרני הירח הנושאות אותם בלילות מבעד לסדקי הצריף ברכבת חשמלית זעירה רחוק רחוק מעבר ליריות, לנביחות הכלבים הגדולים של אמון גת, לנשים הסוחבות עגלות מלאות אבנים, ולריח החרוך של גופות נשרפות.
מסרבת לחשוב על מארק שנדחף עם שאר ילדי הקינדרהיים אל תוך המשאית המכוסה ברזנט שחור, וידיהם מבצבצות מתחת ליריעה השחורה בזעקות שהפכו לצעקה אחת, "מאמה! מאמה!", הזעקה הנבלעת בצלילי שירי הערש הגרמניים, המהדהדים מהרמקולים שנתלו על העצים סביב לאפל פלאץ, מעבירים בשידור ישיר את חגיגות יום האם בגרמניה, מכסים בצלילים עליזים את צרחת עשרים אלף אסירי המחנה ואת יריות היחידה המוגברת המקיפה אותם במכונות ירייה, יורים באמהות הרצות אחרי המשאיות השחורות הנושאות את הילדים לאושוויץ, לתאי הגזים.
והשעות האחרונות.
בבני ברק, בדירה כבדת רהיטים אני פוגשת את אחת מתשע הנשים החרדיות ששרדו בקבוצה עם אמא, החילונית היחידה. היא מספרת, "כשהגענו לאושוויץ, השאירו אותנו לילה שלם בחוץ ליד תאי הגזים. היו נשים שהתפללו. היו נשים שויתרו, ורצו אל גדר התיל המחושמלת. אמא שלך אמרה לי, 'בואי, נחפש'. לוקחת אותי אל מאחורי תאי הגזים. היו שם עצים, עצי לבנה. והיא חיפשה על הגזעים. 'אולי מארק השאיר לי סימן. אולי כתב לי משהו'".
כשהגעתי עם ביתי אל מה שהפך למוזיאון אושוויץ, שם, ליד חורבות תאי הגזים, אחז בי שיתוק בכל הגוף. במאמץ קמתי, פורשת אל בין עצי הלבנה הבודדים. מחפשת בסחרחורת על הגזעים. מרחוק נשמעו קולות המבקרים, הקבוצות. אין אונים הוצאתי מהתיק סכין פלסטיק. M חרטתי על גזע עץ, לאט. M, מארק, מאמה, מיכל. כאילו כך, קו אחרי קו, יהיה איתנו רגע ילד שהיה הופך ודאי לגבר נאה עם פסוקת בשער המאפיר כבר. ילד במכנסיים קצרים וכתפיות, עם מבט מלוכסן מעט. נבון, שובב. מארק. עומד לרגע בין עצי הלבנֶה, בעשב הדק.


 
מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים