עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> מאמרים >> סיפור משפחה >> שיחה (בפרגמנטים) עם מוות בחרוזים ובמשקל, ילקוט אפיטפים מבית הקברות בברודי (מצאו, פענחו והביאו לדפוס, אירנה צייטלין ועמנואל גלמן)

שיחה (בפרגמנטים) עם מוות בחרוזים ובמשקל, ילקוט אפיטפים מבית הקברות בברודי (מצאו, פענחו והביאו לדפוס, אירנה צייטלין ועמנואל גלמן)

מבין הדפים הם נצבים. נכנסים הביתה. בדפים ארוכים. מצבות בניקוד. על נייר כרום. אריה ליב ה"ר משה דוד ליפשיץ. מרת רחל לאה בהרב. בעלה, חיים אליקיים געציל בהרב, אריה בן יהודה, הגבירה מירל אשת הגאון הר' אטר שפירא נינה של הקדוש מורנו עקיבה איגר ז"ל, הבחור שמעון ב"ר חיים נפתלי עלם נחמד ויקר. הם וצלילי הקול החוקק. הם שחרזו והקימו וחצבו ועיטרו ושילמו ועזבו. ברודי. עיר שחרבה. בית קברות שנעזב. על שורות אותיותיו.
קולם "מר צורח"... "איך עזבתני". קורא: "פנה הלום עובר ראה הציון הלזה".

*

כבר שנים שלא פקדתי את קבר הורי. מה כולה? לקחת מכונית ולרדת לחולון. לחנות במגרש הכורכר. היה שם מוכר פרחים. הוא יהיה, ודאי שיהיה. כמה רגעים של חיפוש מבוהל אחרי המיקום בין שורות מצבות. אחרי כל כך הרבה שנים כבר. ואחר כך?
מסרבת. בהחלטה, או בכניעה לחשש לחצות איזה נהר של אימה, המקיף את גדרות בית הקברות?
רק הים. גם אז, בבוקר הקבורה, ברחתי לים הסמוך. הגעתי אליו מעל גגות מחסנים ועזובה. יושבת שם, מול הים, מעבר למעקה מתקלף. לפני שיבואו שאר בני המשפחה, ויסגרו את הגלים בעפר.

*

ובעצם זה סירוב בירושה. לא עלו לקבר הורים בביתנו. היו רק הימנעות ושתיקה.
למשפחתה של אמא לא היה קבר. רק שדות אפר. שם נרדף ל"שם". מקומות חסרי שם, חסרי קול. חסרי מילה או מצבה. מעבר לגדות הסטיקס של האימה. אבל גם לקברי אבותיו של אבא שהגיעו כולם בשנות העשרים לארץ, גם אליהם לא עלינו. חלקם היו מעבר לגבול הממלכה ההאשמית, על הר הזיתים. וחלקם במרחק נסיעה באוטובוס אחד, אולי שניים. ועם זאת מעולם לא נחצה המרחק בין שם ובין פה, לא נחצה המרחק הפיסי בין אז ובין עכשיו. מעולם לא עליתי עם אבי לקברי אבותיו. למה לא? מעולם לא שאלתי אותו.
אולם, ההימנעות כמו השתיקה לימדו אותי, בשיעורם האיטי, כי עולמות טמונים מתחתם. והרי המתים דבבו לחיינו. ממילים שלא היו על מצבות. ברבע היובל האחרון של חייו כתב אבי את חייהם. כאן, אך ביתר שאת שם, באוקראינה. וגם הכאן שתיאר, זה של עמק יזרעאל של שנות העשרים, היה כבר חלום שעבר. ולפניו, בשנות השלושים בשערי חסד, כתב סבי את חייהם של קודמיו, עד לברודי מגיע הסיפור, מזכיר גם את "הקדוש רבינו עקיבה איגר", זקנהּ של הגבירה מירל, רוחש בחיים ושמות ודמויות, שהגיעו עכשיו במפתיע משם.

*

איך להכיל את הניגודים? איך לחיות עם מורשת הפכים של נתק מוחלט. לא פוקדים מצבות. לא מסתכלים לאחור. לא מעירים איזה פצע ישן שלא נרפא. ועם זאת, במפורש או בלחש, יודעים שדבר לא היה לולא מה שהיה. שאין הווה כאן ועכשיו, ובמיוחד לא כאן "בארץ החמה היפה" ללא האז והשם. אנחנו, ששבנו לארץ אבות, והותרנו מאחור את ערש אבות?
קברים יהודיים נטושים בבית קברות בברודי, האם זו מטאפורה לעבר ישראלי? מעבר לבתי הקברות הצבאיים, ובתי הקברות של ראשונים, מעבר למוזיאון השואה והנסיעות למחנות ההשמדה - מצבות נטושות במקומות עזובים.
האם זו מטאפורה לעבר יהודי? הסיפור רב הפנים שנשתק?
החיים המשיכו תמיד לנדוד. לוקחים איתם את הספרים. מותירים מאחור בנינים מועטים, כמה שמות רחובות, וקברים. מצבות. ועליהן שמות חקוקים באבן.
אותיות עבריות הנטועות על מצבות כמו ספריה ענקית של דפי אבן תלושים, פזורים על פני העולם. מצבות בקוצ'ין. בין פרות קדושות ושיחי בננה שעליהם גדולים כאזני פיל. בטסמניה, בפראג, פרובנס, וצפון אפריקה... אותם שמות חקוקים באבן. משה. אליהו. שרה. לאה. מפת הנדודים היהודיים. כתובה במצבות. הן היחידות שנותרות. שומרות הזיכרון. נטושות.

*

והאדמה זוכרת. כאן ושם. שכבות שכבות. זיכרון ושכיחה. מחיקה ושתיקה. מה ששתוק. עצמות קדומים. נחשפות כשיש לסלול את כביש שש. נחשפות בבניית סופרמרקט בשולי פרנקפורט, המזעיקה פתאום נהירה של חרדים בזקנים וגבעות שחורות להפגנה. נחשפות בסקנדל כשרב מוכר את פינת בית קברות לקבלן בנייה בפרברי ניו ג'רזי. ומעט המצבות. עצמות קדומים.
האדמה זוכרת. הקברים הקדמונים. הקברים שמחקנו.

*

לימים בהלכי בשדות עמק יזרעאל, במעלה גבעת שטה, בואכה כפר מנחם, מול גבעת המורה והר תבור (בראש הגבעה בה אחרי שנים הבנתי שנמצאות הריסות הכפר הערבי, מראסאס) הם, מזבחות האדם והאל השרועים מאופק ועד אופק. דימי אז לשמוע את ההד המסתנן מהשתיקה. שתיקה כפוה. בשפת העבר הטמון ונמחק. כאילו שם, בעמק, היתה נוכחת – לגבי לפחות – הנטישה של הקברים ששם. ברוסיה. אוקראינה, פודוליה, גליציה, בסרביה. עצמות החיים שזרעם זרעם עד לשדות העמק, רחוק ממקורו. ניתק. מפליג. מזריע.
ובאותו הכח בו ננטשו קברות עבר כדי להקבר מחדש, קדרו קדרו פני השמים, אבלו הרי אפריים קבלו קרבן צעיר רענן. הם הצעירים שנטמנו באדמה הבתולה, שקברו תחתיהם קרבי השכנים שנדחקו מפני בואם.
לבית השיטה עברנו בהדרגה, במשך כמה שנים. כאשר התחלנו לעבד את האדמות, עדיין גרו כמה משפחות ערביות בתוך הכפר שטה. אנחנו לא היינו מעורבים בהוצאתן מהכפר. בזה טפלה קרן הקיימת. והיו בעיות. הערבים חיו שם בתנאי עלובים ביותר. כאמור, היו אריסים, ואדמותיהם כבר נמכרו.
בזמן המאורעות יצאתי לשטח לחרוש עם אקדח פרבלום – אקדח גדול עם ידית של עץ, שנראה כמו רובה. יצאתי מערבה, הדרך עברה בכפר. התושבים כבר עזבו, ולנו היתה רפת בבית-השייח. היתה עונה גשומה והחובזה עלתה לגובה. פתאום שמעתי רעש חשוד מתוך העשבים, כאילו מסתובב שם בן אדם. התקדמתי. הייתי מתוח מאוד. ופתאום אני רואה ערבי חופר באדמה. בשטח הזה היה בית הקברות של הכפר. ליד הערבי היתה מנוחת גופה קטנה, כנראה של ילד – עטופה בסחבות. אנחנו מביטים זה בזה. אני אומר לו: "בוקר טוב!" הוא עונה לי בברכה וממשיך לחפור. פניו היו עצובות. הוא הלך ודאי שעות רבות בלילה כדי לקבור את מתו ליד קברי אבותיו בכפר. לא ידעתי מאין בא. זו היתה הפעם הראשונה שנעמדתי מול הפן האחר של הציונות. סיפרתי שבבן]שמן ערכנו משפט סימולציה בנושא הבעיה הערבית, ואני הצגתי את הצד' הערבי. כאן לא עמדתי לפני "בעיה" אלא לפני צערו של אדם. חזרתי אל הטרקטור נרגש.

*

אפיטפים מבית הקברות העזוב שבברודי בכתב-עת לשירה מ-2004 – תשובה במטאפורה ל"מיהו יהודי?" ל"מיהו יהודי ישראלי?" לומר בנשימה אחת את קיום הניגודים: מצד אחד: זהות המוגדרת על ידי מוצא, על ידי ההולדת, על ידי ההורים ולא על ידי מקום. נצח ישראל. (לאקאן מכנה זאת: שארית, שארית הפליטה, שאר ישוב. אותו חוטר חיות מעבר למוות. מה שגם מחולל אנטישמיות.) ומצד שני: נדודים שעקרו שוב ושוב את דורות היהודים ראשית ממולדת, ואז ממקומם של הורים שנטמנו בדרך, בתחנות זמניות על מפת הנדודים.
ועד כמה עתיק הפחד הזה, היהודי, של נטישת המתים בדרכי הגלות. מאז יעקב שהעלו את עצמותיו ממצרים למערת המכפלה. ויוסף שהשביע את בניו שלא ינטשו אותו כשיצאו ממצרים. אותו פחד מהדהד אצל איציק מאנגער במדרש רות, המעביר את מואב לעיירה גויית בתחום המושב, אולי לא רחוק מברודי, הסמוכה לצ'רנוביץ, עירו. נעמי הקמה לשוב אל בית לחם, שומעת בלילה, לפני עזיבתה את בכי הקברים:
מפצירים הקברים ואליה קוראים: /'נעמי... אמא...לא! /היוותרי כאן איתנו, אצלנו קרוב, /אסור לך, אסור שתלכי.// לא אותו המקום שערשך בו עמדה / לא שם הוא הבית שלך, / אלא כאן, במקום בו אותנו טמנת – /בקברים בעפר הלח.'" (תרגום: נתן יונתן)

*

אנחנו אנשים בלי עבר. אנחנו אנשים קבורים מתחת לעבר. בין שני אלה לערוך מסע. כמו מכאן עד ברודי. לצלם מצבות, ואז לאט לאט לפענח אפיטפים. גשר של עמודת מילים, מקים מצבה על כל החלל המרוטש של עבר מעיק מעוצם משקל הנעדר.

"לקחתם את החוברת למקום אחר. הוצאתם מההקשר הישראלי למימד אחר." סטיגמות היהדות שלנו. תרבות חוץ דתית עשירה.

ומאין יתחיל תיקון הזכרון של תודעה עקורת לשון מלשמוע את מה שדובב רחוק מהווה מהודק לעצמו?
איך ילכו המילים משם לכאן?
איך יאחו מחדש את גלי החיים והמתים, באדמה שרגביה מתרבים שכבה שכבה של גווילים ואותיות?
איך להכיל את גלגול המחילות/הנפש הקם בעקבות נדודי הבאים אל כברת הארץ שרחק ממשכבם? גלגול המחילות/הנפש של הזיכרון של הקולות ששם ננטשו, ושרק עכשיו שבים מתדפקים בלי תעודות מסע וכניסה, בלי אתרים באינטרנט, בלי קוי דואר שנשכח כבר? גלגול המחילות הקם סביבנו. עד שיהפוך בפענוח איטי לשם, לשיר, למצבה עומדת על גדות רכס משתפל לנחל. עד שיתבהר מתוך "רעש הזמן" או נכון יותר, "שאון ההסטוריה" השקט החצוב במילים הספורות, הלא מיוחצנות, לא מסחריות, (עדיין לא, עד שיתגלה הפונטציאל המסחרי של שיווק תיירותי למסעות מאמריקה או נסיעות שורשים בקצובות מאורגנות, ודוכני משקה ומזכרות יקדמו את האוטובוסים שיישפכו את באיהם אל בית הקברות?)
איך לשמוע, בריכוז של שורות שיר את מה שנחצב שם ואז?
"כאן טמון האשה הצדקת, מרת "
מבט שבו, בבת אחת, מוקף גם ההווה מסגרת שקט ובה מותנו מחר מנוחם לרגע במילים שיאספו מהמצבה בידי עיניים שעדיין לא נולדו עכשיו. אותיות מרובעות עד דרכי הנדודים. על שבילי סערות הזמן. בחברון או בירושלים או בגוש קטיף או בשטה.
שומרי המילים. חסד של אמת. מצע הזמן מתוכו ינבוט הפרח הסודי של העתיד.


Go Back  Print  Send Page
מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים