עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> מאמרים >> שיחות עם דרידה >> סתירה פתוחה. ללא סיום, או סגירה

סתירה פתוחה. ללא סיום, או סגירה

מאת מיכל גוברין

ז'אק דרידה. סיפור חיים אשר תם, נחתם, נסגר. נח. סופם של חיים גדולים מהחיים, חיים של מאבק מתמיד, של דקונסטרוקציה שלא חסה גם על ממציאה, כפי שהעיד בראיון האחרון שנתן חודש לפני מותו: "אני במלחמה נגד עצמי, אתה לא משער עד כמה... מלחמה שאני לפעמים חש כאיומה וכאובה, אך יודע, בעת ובעונה אחת, שאלו הם החיים". חיים ותורה שחיוניותה והחיות שהעניקה היו בכוח ההרס הבונה. וללא מרגוע. "לא אמצא מרגוע אלא במנוחת עולמים", הוא המשיך ואמר, ורגע אחר כך שב וסתר את דבריו, מכיוון ש"זה מה שמותיר אותי בחיים".

ז'אק דרידה, אחד מגדולי האומרים את סתירת הקיום. את המיסתורין של סתרי הדברים. מותיר במותו את הסתירה פתוחה. ללא סיום, או סגירה.

ואחת הסתירות שהיו חייו של ז'אק דרידה, היתה קיומו כיהודי. היותו, או סירובו, או חששו להיות חלק מ"אנחנו" יהודי. אולי "שיאה של הדאגה בחשיבתי", כפי שהעיד באותו ראיון אחרון. הוויה מיוסרת "המהווה בחשיבתי מה שאריסטו אומר בעמקות על התפילה. היא איננה אמיתית או שקרית. וזוהי בדיוק, מלה במלה, התפילה". תפילה. נושא כה מפתיע, לכאורה, לגבי פילוסוף ששנים נחשב לנושא הדגל של הרדיקליות האנטי-מטאפיסית, לגורו של מאמיני החומריות חסרת כל "מעבר".

בתום השבעה, ואולי השלושים, כשמשברי הסתירות, שלא ישככו גם עם מותו של ז'אק דרידה, יותירו את משטח המים ריק מנוכחותו, אפשר יהיה, אולי, לכתוב, על שנים של ידידות בין פאריס ובין ירושלים, ודרך ניו יורק, ששבה וחזרה, שוב ושוב, אל התפילה. מלותיה או מקומה של התפילה. התקווה או הייאוש שהיא נושאת. שהיא פותחת. "אני חושב על אפשרות נוספת של תפילה שאינני מסוגל להוציא מהכלל", אמר בסימפוזיון שיצא בספר: "גוף תפילה" ושבו השתתף אתנו המשורר, דויד שפירא: "האפשרות של תפילה שאינה מפללת לדבר, תפילה ללא תקווה. אתה יכול להתפלל ללא כל התייחסות לעתיד, רק לפנות אל האחר, ללא תוחלת, ללא כל תוחלת: רק ביחס לעבר. חזרה בלבד, ללא עתיד. ויחד עם זאת, אתה מתפלל. האם זה אפשרי? להתפלל מבלי לפלל לדבר? והאם ניתן להתפלל ללא תקווה, ולא רק ללא כל בקשה, אלא אפילו מתוך ויתור על תקווה? אם נסכים שתפילה כזו אפשרית, תפילה טהורה, ללא תקווה, האם לא נידרש לחשוב שאחרי הכל מהות התפילה קשורה בדרך כל שהיא לייאוש, לחוסר תקווה? התפילה הטהורה לא מבקשת דבר, אפילו לא לעתיד. כן, אני יכול לדמיין לעצמי תשובה לספק איום זה: שאפילו במקרה זה, אפילו אם אתפלל מבלי לפלל, עדיין יש בתפילה תקווה. תקווה לפחות שמישהו שיחלק את תפילתי, שישמע את קולי, או שמישהו יבין את חוסר התקווה שלי, את ייאושי. ואז, במקרה זה, אף על פי כן, יש תקווה ועתיד. ואולי לא. אולי לא. לפחות אולי, זו לגבי אפשרות איומה של תפילה".

"ואולי". כמו הסתירות שהיו החיות של ידידות נאמנה, שהתחילה מתוך מלה בעברית שנפתחה כנוף נפלא, ונמשכה בשנים של פירוש של הקשה במלים, של הקשה במקומות: ירושלים, המקום הקורא בסתירה של ייאוש ותקווה, כמו תפילה. ידידות שהובילה אל פסגת הר הזיתים, אל בית הקברות העתיק והדיו, ונמשכה מבעד לביקורו האחרון של ז'אק דרידה בירושלים, לרגל קבלת תואר דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית, שבוע אחרי שנודע לו על מחלתו הסופנית. מאוחר בלילה, עם תום החגיגות והאירועים הרשמיים, בדחיפות, כאילו זו היתה הסיבה היחידה לבואו, ביקש דבר אחד בלבד: לגשת לכותל. באשון לילה, לבד, בגוף שנכפף מראש לידיעת הייסורים המצפים לו, פסע אל החומה המוארת. לא עם סידור תפילה, שבו לא ידע לקרוא, אלא עם ספר תנ"ך.
בצרפתית. בתפילה של "ואולי", של ייאוש תקוות הקיום.


Go Back  Print  Send Page
מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים