עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> מאמרים >> סיפור משפחה >> חבלי מיתוס בכנס: ישראל: דימויים ומציאות (ההתכנסות השלישית בחינוך יהודי, הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, המחלקה לחינוך יהודי-ציוני. 30.9.03-1.10.03)

חבלי מיתוס
בכנס: ישראל: דימויים ומציאות (ההתכנסות השלישית בחינוך יהודי, הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, המחלקה לחינוך יהודי-ציוני. 30.9.03-1.10.03

לפני קרוב למאה שנה, בתרס"ה באודנסה, כותב ביאליק את "מגילת האש, מאגדות החורבן". שירה עזת ביטוי, ורוויה סימבוליקה ומסתורין. שירה המתרחשת בעת ובעונה אחת בזירה השמימית ובזירה הארצית. בין המון המלאכים וקבוצת הבחורים והבחורות הגולים, ובנפש היחיד. נפשו המעונה של אל נקמות יי, נפשו הניחרת של הנער, והמלאך הבודד, או הפלאי השלוח, השומרים עדיין על הקשר המאויים שבין האל הבודד ובין יגון היחיד. הוא שבעיניו ובתהום נפשו נשקף כל העולם "ביגונו הגדול".

בממדיה המקיפים שמים עולם ואדם, ובעלילתה ההופכת את שלושתם לתלויים זה בה, מגילת האש של ביאליק הינה כתיבה של מיתוס. מיתוס של עם ישראל ואלהיו, ההופך כבכל מיתוס, התופס את עצמו כמוחלט, לסיפורה של הזירה הקוסמית.

אחרונה בשירותיו הגדולות של ביאליק, (אחרי המתמיד, מתי מדבר, עיר ההריגה והברכה) מעמידה "מגילת האש" בשנת 1905, חזון מורכב הרווי כולו במראות החורבן, האלוהי והאנושי, למרות תחושת היעוד לבשר את שחר הגאולה.

ניתן לתת פרשנות אישית לנימה הפסימית במיתוס החורבן וערגת הגאולה הנכזבת של מגילת האש. היא נכתבת שנתיים אחרי הפוגרום בקישינייב, והזעזוע של ביאליק הן מפסיביות הנטבחים, והן משתיקת העולם והאלהים. היא נכתבת אחרי שירת הארס פואטיקה המרכזית שלו, הברכה, ובה "חידת שני עולמות". אך ביאליק תלמיד ישיבת וולוז'ין שעזב את תלמודו אל עולם, אחר, שגם הוא לא מילא את ערגתו הרוחנית, חווה קרע נפשי, ובבואו לשוב לאחור מוצא את דרכו חסומה. "אחד אחד ובאין רואה, ככוכבים לפנות שחר/ כבו שפוני מאוויי ויכלו ביגון דומם". והמחפש הבודד, אותו נער מיסטיקון שב"מגילת האש" "הציץ ומת" לפידו כבה "ותצנח גופתו, ובצדה אוד עשן, ותגהר/ על מפתן הבלימה".

אולם, המהלכים האישיים, המובילים את ביאליק אל הנימה האלגית, לא מעמעמים את גודל השפעתה של שירתו, או במילים אחרות, את העובדה שהיא הפכה לעלילת עומק על-אישית, למיתוס, הניזון מנפש היחיד ומסמלי התרבות, ושב ומעצבם בתבנית חדשה. (כפי שהראה שולם ב"פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" תיאור המקביל לדבריו של ט.ס. אליוט (מ1919-) ב- "Tradition and the Individual Talent")

המבט על "מגילת האש" של ביאליק, ועל חיבורים ספרותיים, הגותיים פואטיים מרכזיים מקבילים (בהמשך) חושפת קו מיתי מתמשך החותר כנגד (היינו אומרים עושה דקונסטרוקציה) מאמץ כתיבת מיתוס הגאולה הציוני. חותר כנגד, אך אולי, בטווח הארוך גם מזין אותו, ומחדשו.

במקביל בשנים אלה, חיבורו של הרב קוק "ושבתה הארץ" ובו, תיאור מיתי מעגלי, ובו גלות גאולה ושוב גלות מהווים את עלילת המיתוס הלאומי-קוסמי.

הנימה הפסימית אצל ברנר

יותר מאוחר, הנימה הפסימית בעליל של שלום, בכמה מחיבוריו ובשיריו,

גאולה בצל חורבן. כבר מסוף המאה. כבסיפורו של עגנון "הסימן", כבדבריו של אפלפלד ב"מסות בגוף ראשון".

מראשיתה הציונות יוצאת מתוך החרב. מהשלכתו, כבקולות ההשכלה ודחית הדת והאלהים, או בכאב עליו כ"במתמיד" של ביאליק. ההליכה במיתוס של גאולה, אך מתוך תחושת חטא כבד של יציאה מהחורבן, ושל ההתנערות ממנו.

במיתוס הציוני, ההשלכה של הגאולה אל החורבן הקדום חורבן הבית, כעקיפה של זה הסמוך, זה של עולם ההורים.

ואחרי השואה? איך לנסח עכשיו גאולה מחורבן, ומעבר לסיסמאות. מה ממשקל האבל אחוז כצל בכל תנועה, ובהיותו בלתי מנוסח, אורב במסתרים.

ועד הפסימיות האפוקליפטית העכשווית, מול המשיחיות הלא פחות אפוקליפטית בין תל אביב וחוות מעון. כל אחד בדרכו. בין המשיכה לראות את עלילת הימים מבעד לנראטיב של ממלכת הצלבנים או לחלופין של לוחמי מצדה. שני צדדים של אותה מטבע של עלילה סופנית. בעלילה הליניארית היחידאית, שכל סטיה ממנה פירושה אבדון.

וכזה גם היחס לגולה. עדיין כצל שיש לבטל. או תחושת האשמה של הנותרים שם, שלא לדבר על "היורדים".

הבזקים36. מהלך הסיגיות. קבלה של המציאות כסוכה. 369 והסוף. בשיחת הדורות המיתית.

ואז "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו."

ראשית הזוהר בראשית, עם תיאורי החורבן, בנשימה אחת עם שושנת שלוש עשרה העלעלים של פסוקי ראשית הבריאה.

המיתוס הלוריאני עז הניסוח. תשוקה. צמצום עצמי באלוהות לשם התגלות. ושבירת הכלים מעוצם האור, עוצם התשוקה. ואז איסוף הנצוצות, התיקון כחיי העולם.

ובחסידות, תרגומו של מהלך העלילה כ"ירידה צורך עליה".

ואחרי השואה כיום? האם עדיין אותו מהלך של תיקון? והרי היה מאז עוד שבר – בעולם, באדם ובאלהים כאחד?

והאם העם שמר עדיין על אותה אחדות של דמות מיתית, כנסת ישראל? האם רק כאן יישמר המהלך המיתי הליניארי? של חורבן וגלות ושיבת ציון?

ואולי גם הדמות הזו מתה ונולדת. כאותו מהלך מעגלי תלמודי ומדרשי של עולמות נחרבים ונבנים. כמו כוכבים מתים אל תוך ענן אבק, שמתוכו בצנטריפוגה הגלאקסית שבים חלקיקי האבק ונשאבים למערבולת שתהיה גרעין לידתו של כוכב חדש.

לא עוד שבירת כלים ותיקונם. אלא שבירתם הנוספת, עד אבק. שבירה בתוך מאמץ התיקון. ואור "איילת השחר" מ"מגילת האש" של ביאליק, השב, בכל זאת ומאיר.

מהלך רחוק מלהיות חד סיטרי. נע מחורבן דרך חורבן, אל מות התקוות שבדרך. כמו דבריו של בן דודי היקר, אברהם ארגוב ממייסדי קבוץ בית השיטה, בן התשעים, שבבת הצחוק המוארת שלו יכול לדבר על סופו של הקיבוץ עם תום תפקידיו הראשוניים. וללא הצורך לאחוז בקרנות המזבח, קרנות הבית ולומר בטון אפוקליפטי "תמות נפשי עם פלישתים".

תהליך של כתיבה ומחיקה, וכתיבה ומחיקה. גלים שבים ונסוגים, ושוב עולים ונשברים.

אותה הגדרה דינמית של ישראל. כתהליך. כמעבדת ניסוי של אירוע חד פעמי בתולדות התרבות. שיבתו של עם ישראל להיות ריבוני ויושב בארצו.

(והמעבר ביחס שבין היהודי ובין העמים מארכיטיפ נשי ואריטיפ גברי)

בצומת של שלוש הדתות המונותאיסטיות, (שעל מלחמת הסיפור הניטשת בינהם במציאות במזרח התיכון יתפרסו בזמן הקרוב דברי בחדרים.) מלחמת, שלילת האחר, ובניית גדרות, אולי כחלק מהגדרה חד פעמית של יחידאות גלובלית.

אך לא פחות גם כמראה מול הודו וסין, בחבלי יצירתם של מציאות ושל מיתוס של דתות ותרבויות קדומות בגלגוליהן הנמשכים.

והתנועה של המיתוס איננה רק בווקטור הזמן, אלא גם בחלל. יחסי העם היהודי בישראל ובתפוצות. כלב ואברים, שאינם מתקיימים זה ללא זה. ולא רק במיקומה המרכזי של ישראל, אלא גם בתלות של ישראל במורכבות ההוויה רבת הפנים של הגולות השונות, ככאלה. או בלשונו של רבי נחמן, ההשתקקות ההדדית בין לב העולם והמעיין, שממנה יוצר הקבצן עקום הצואר את תפילת הזמן.

מיתוס שבמרכזו סוכת עראי מתמדת. לעמים. ולישראל. "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות".

מדי שנה בשנה. ומבלי לאבד את ייחודם כ"גויים".

מעשה הים, כרוניקת פירוש.
כרוניקת פירוש – התנפצות הגלים המערבים חול וימה, מים ויבשה, ללא מוקדם ומאוחר.

עצירת נזילת הזמן, היקוות כל הקולות למקום אחד (אם לא במקומו במקום אחר), בהד מסתער, מתפרץ, אינסופי, חסר דמות, חסר פנים, במקום שלא נודע, כשמך העלום לעולם….

ההתנשמות רצוא-ושוב בין עולם לשפה, בדברי הימים, בהתחדשות הפירוש, בשרפה. שיחת הים.


Go Back  Print  Send Page
מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים