עברית  |  English  |  French  |  
דף הבית >> מאמרים >> שיחות עם דרידה >> במקום "קדיש": מילים ראשונות מול קברו של ז'אק דרידה

במקום "קדיש": מילים ראשונות מול קברו של ז'אק דרידה
מיכל גוברין

היום נקבר בפריס ז'אק דרידה. סיפור חיים נח, נחתם, נסגר. סופם של חיים גדולים מהחיים, חיים של מאבק מתמיד, של דקונסטרוקציה שלא חסה גם על ממציאה, כפי שהעיד בראיון האחרון שנתן חודש לפני מותו: "אני במלחמה נגד עצמי, אתה לא משער עד כמה... מלחמה שאני לפעמים חש כאיומה וכאובה, אך, בעת ובעונה אחת, יודע שאלו הם החיים." חיים ותורה שחיוניותה והחיות שהעניקה היו בכח ההרס הבונה. וללא מרגוע. "לא אמצא מרגוע אלא במנוחת עולמים", הוא המשיך ואמר, ורגע אחר כך שב וסתר את דבריו, כיוון ש"זה מה שמותיר אותי בחיים". ז'אק דרידה, אחד מגדולי האומרים את סתירת הקיום. את המיסתורין של סתרי הדברים. מותיר במותו את הסתירה פתוחה. ללא סיום, ללא סגירה.

ואחת הסתירות שהיו חייו של ז'אק דרידה, היתה קיומו כיהודי. היותו, או סירובו או חששו להיות חלק מ"אנחנו" יהודי. בחייו, במותו ובקבורתו. אולי "שיאה של הדאגה בחשיבתי", כפי שהעיד באותו ראיון אחרון. הוויה מיוסרת "המהווה בחשיבתי מה שאריסטו אומר בעמקות על התפילה. היא איננה אמיתית או שקרית. וזוהי בדיוק, מילה במילה, התפילה." תפילה. נושא כה מפתיע, לכאורה, לגבי פילוסוף ששנים נחשב לנושא הדגל של הרדיקליות האנטי-מטאפיזית, לגורו של מאמיני החומריות חסרת כל "מעבר".

בתום השבעה, ואולי השלושים, כשמשברי הסתירות, שלא ישככו גם עם מותו של ז'אק דרידה, יותירו את משטח המים ריק מנוכחותו, ניתן יהיה, אולי, לכתוב, על שנים של ידידות בין פריס ובין ירושלים, ודרך ניו יורק, ששבה וחזרה, שוב ושוב, אל התפילה. מילותיה או מקומה של התפילה. התקווה או היאוש שהיא נושאת. שהיא פותחת. "אני חושב על אפשרות נוספת של תפילה שאינני מסוגל להוציא מהכלל", אמר בסימפוזיון שיצא בספר (באנגלית): "גוף תפילה" ושבו השתתף איתנו גם המשורר, דויד שפירא: "האפשרות של תפילה שאינה מפללת לדבר, תפילה ללא תקווה. אתה יכול להתפלל ללא כל התיחסות לעתיד, רק לפנות אל האחר, ללא תוחלת, ללא כל תוחלת: רק ביחס לעבר. חזרה בלבד, ללא עתיד. ויחד עם זאת, אתה מתפלל. האם זה אפשרי? להתפלל מבלי לפלל לדבר? והאם ניתן להתפלל מבלי לפלל, ולא רק ללא כל בקשה, אלא אפילו מתוך ויתור על תקווה? אם נסכים שתפילה כזו אפשרית, תפילה טהורה, לא מפללת, האם לא נידרש לחשוב שאחרי הכל מהות התפילה קשורה בדרך כל שהיא ליאוש, לחוסר תקווה? התפילה הטהורה לא מבקשת דבר, אפילו לא לעתיד. כן, אני יכול לדמיין לעצמי תשובה לספק איום זה: שאפילו במקרה זה, אפילו אם אתפלל מבלי לפלל, עדיין יש בתפילה תקווה. תקווה לפחות שמישהו יחלק את תפילתי, שישמע את קולי, או שמישהו יבין את חוסר התקווה שלי, את יאושי. ואז, במקרה זה, אף על פי כן, יש תקווה ועתיד. ואולי לא. אולי לא. לפחות אולי, זו לגבי אפשרות איומה של תפילה. "

"ואולי" שהיה גם החיוּת של ידידות כקול קורא חסר-פניות, כחלל התמיד של פנייה. ידידות נאמנה, למרות, או אולי בזכות הסתירות שבה – על ה"אנחנו" היהודי, הישראלי, מבעד למלחמות ולגלי האנטישמיות – וההסכמה, ברגעי יאוש, שאנחנו לפחות מסכימים שאנחנו לא מסכימים. ידידות שהתחילה מתוך מילה בעברית שנפתחה כנוף מדהים, ונמשכה בשנים של פירוש של הקשה במילים, של הקשה במקומות: ירושלים - המקום הקורא בסתירה של יאוש ותקווה, כמו תפילה. ידידות שהובילה אל בית הקברות העתיק שבהר הזיתים, ונמשכה מבעד לביקורו האחרון של ז'אק דרידה בירושלים, לרגל קבלת תואר דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית, שבוע אחרי שנודע לו על מחלתו הסופנית. אז, מאוחר בלילה, עם תום החגיגות והאירועים הרשמיים, בדחיפות, כאילו זו היתה הסיבה היחידה לבואו, ביקש דבר אחד בלבד: לגשת לכותל. באשון לילה, לבד, בגוף שנכפף מראש לידיעת היסורים המצפים לו, פסע אל החומה המוארת. לא עם סידור תפילה, בו לא ידע לקרוא, אלא עם ספר תנ"ך. בצרפתית. בתפילה של "ואולי", של יאוש תקוות הקיום. תפילה של יהודי שראה את עצמו, בשיא הגאווה ובשיא היאוש, כ"אחרון היהודים". כאילו רק כך יפלל אל מסתורי הסתירה, כאילו רק כך יהיה יהודי.


Go Back  Print  Send Page
מפת האתר | למעלה

© All Rights Reserved to Michal Govrin.
לייבסיטי - בניית אתרים